מסע בין פרדסי יפו למחוזות הדמיון: מחשבות על "אחוזת דג'אני" - ספריית ברקן

מסע בין פרדסי יפו למחוזות הדמיון: מחשבות על "אחוזת דג'אני"

יש ספרים שמרגישים כמו צלילה לתוך מים עמוקים, בהתחלה זה קצת מבלבל, אבל מהר מאוד מגלים עולם שלם, צבעוני ומלא מסתורין מתחת לפני השטח. חשוב לי להגיד, אני לא איזו מומחית גדולה בכתיבה, אני פשוט אדם שאוהב ספרים ונהנה מהמסע שהם לוקחים אותי אליו. לאחרונה קראתי את "אחוזת דג'אני" של אלון חילו, רומן שגם שנים אחרי שפורסם, נשאר בעיניי אחת היצירות הכי מהפנטות שנכתבו בעברית. זהו ספר שבו ההיסטוריה והפנטזיה רוקדות יחד בתוך נופי יפו הישנים, ומשאירות את הקורא עם לב פועם ותחושת פלא.

אלון חילו הוא סופר שמצטיין במלאכת מחשבת של החייאת העבר. הוא לא רק כותב על היסטוריה, הוא בונה אותה מחדש דרך מילים. ב"אחוזת דג'אני", שהביא לו את פרס ספיר היוקרתי, חילו מפגין יכולת נדירה לשחק עם שפה – הוא יוצר עברית שנשמעת עתיקה ומפוארת מצד אחד, אך נגישה ומרגשת מצד שני. בעבודתו הוא לוקח מסמכים ישנים ודמויות היסטוריות אמיתיות מימי ראשית הציונות, והופך אותם לסיפור חי, נושם, ולפעמים אפילו קצת מכושף.

מפגש גורלי בלב הפרדסים

הסיפור נפרש דרך יומנים אישיים, המציגים לנו שתי דמויות שקשורות זו בזו בקשר בלתי ניתן להתרה. מצד אחד עומד חיים אברהם, יהודי משכיל ואידיאליסט שמגיע ליפו עם חלומות גדולים על גאולת אדמה ובניית יישוב חדש. הוא דמות מורכבת, מלאת תשוקה וסתירות. מולו ניצב סלאח דג'אני, נער ערבי צעיר שחי באחוזה המפוארת של משפחתו. המפגש ביניהם הוא לא רק מפגש בין שני אנשים, אלא התנגשות בין תרבויות, תפיסות עולם ורגשות עמוקים של שייכות ובעלות.

עבורי, שתי הדמויות הללו היו שנויות במחלוקת לאורך כל הדרך. אני חייבת להודות שלא פעם מצאתי את עצמי אובדת עצות לגבי הדרך שבה אני אמורה להתייחס אליהן; ברגעים מסוימים הרגשתי חיבור עמוק למניעים ולכאב שלהן, אך ברגעים אחרים – פשוט לא יכולתי לסבול אותן. חוסר היכולת שלי "להכריע" בנוגע לטיבן ליווה אותי לאורך כל הספר, כשאני נעה ללא הרף בין הזדהות עמוקה לסלידה קשה כלפי כל אחת מהן. המורכבות הזו היא שהפכה את חווית הקריאה שלי למטלטלת ומעוררת מחשבה במיוחד.

התמות המרכזיות

הספר נוגע בשאלות הכי גדולות שלנו כאן: מהי אדמה? האם היא נכס שאפשר לקנות בכסף, או שהיא ישות חיה ששייכת למי שחולם עליה? חילו עוסק בזהות, בבדידות ובפער הכואב שבין האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו לבין האופן שבו האחר רואה אותנו. זהו סיפור על אהבות אסורות, על בגידות קטנות וגדולות, ועל הניסיון האנושי הנואש למצוא פינה של בית בתוך עולם שמשתנה במהירות פראית.

המקום שבו הספר נגע בי אישית: הנפש של סלאח

יותר מכל דבר אחר, הלב שלי נשבה בדמותו של סלאח. הוא לא נער רגיל; הוא נשמה עדינה להפליא שחיה בתוך עולם רוחש "ג'ינים", רוחות ומסרים נסתרים מהטבע. סלאח מרגיש את העולם מסביבו בצורה כמעט חשופה מדי – הוא שומע את האדמה הבוערת, הוא חש את רעידות הגורל, והרגישות הזו הופכת עבורו למעמסה כבדה מנשוא. המציאות שלו היא שילוב של קסם טהור וקושי יומיומי, והנפש העדינה שלו כל הזמן מחפשת דרך לברוח מהכובד הזה. הניסיון שלו למצוא מפלט מהעולם המופלא והקשה בו-זמנית הוא אחד הדברים הכי מרגשים שקראתי, והוא מעורר הזדהות עמוקה אצל כל מי שהרגיש פעם שהעולם קצת "גדול" עליו.

החיבור למקונדו

לאורך כל הקריאה, הרגשתי שהספר הזה מהדהד יצירה מופלאה אחרת – "מאה שנות בדידות" של גבריאל גרסיה מרקס. בשניהם כמעט ואין דיאלוגים, הסיפור פשוט זורם כמו נהר של תודעה וזיכרון. כמו אצל מרקס במקונדו הרחוקה, גם אצל חילו ביפו, המציאות ההיסטורית והפנטזיה מתערבבות עד שלא ניתן להפריד ביניהן. הג'ינים בפרדסים מרגישים אמיתיים בדיוק כמו הנדודים והנבואות של משפחת בואנדיה. בשני הספרים יש תחושה חזקה של ריאליזם מאגי, יופי פראי ומכושף שעוטף אירועים אנושיים כואבים.

אם אתם מחפשים ספרים שיוצאים מגבולות הרגיל, אל תפספסו את שני אלה. "אחוזת דג'אני" הוא מסע מקומי מרטיט, ו"מאה שנות בדידות" הוא קלאסיקה עולמית שחובה להכיר. שניהם דורשים קריאה איטית ומתמסרת, אבל התמורה היא עולם ומלואו שנשאר איתכם הרבה אחרי שהדף האחרון נסגר.

ואם אתם כבר מתכננים את הקריאה הבאה שלכם – את שני הספרים הללו תוכלו למצוא אצלנו בספריית ברקן.


☙ גילוי נאות: הכתבה הזו נולדה מתוך הרעיונות והתובנות האישיות שלי על הספרים, ונכתבה בעזרת כלי בינה מלאכותית שעזרו לי לעבד את המחשבות למילים.