הכול התחיל ברגע קטן בספרייה. אחת הקוראות המבוגרות החזירה את הספר, ובעודה מניחה אותו על הדלפק, היא לחשה לי בעיניים נוצצות: "וואו, איזה ספר!". היא סיפרה כמה נהנתה ממנו והפצירה בי לקרוא אותו. בדיוק סיימתי ספר אחר וחיפשתי משהו חדש – משהו רומנטי, קליל, כזה שיעביר את הזמן בנעימות ובלי כובד מיותר. הכריכה הפרחונית והעדינה הבטיחה בדיוק את זה. אבל כשהתחלתי לקרוא, נדהמתי לגלות שמדובר בהרבה יותר מסתם רומן רומנטי חמוד ופשוט.

על הכותבת: ונסה דיפנבאו

זהו רומן הביכורים של הסופרת האמריקאית ונסה דיפנבאו, והוא הפך להצלחה עולמית מסחררת מיד עם צאתו. דיפנבאו לא כתבה את הספר רק מדמיונה; היא הקימה רשת סיוע לצעירים שיצאו ממערכת האומנה, והנושא קרוב מאוד לליבה. הרקע האישי שלה והיכרותה עם הקשיים האמיתיים של ילדים ללא עוגן משפחתי, הם שהעניקו לספר את העומק והאמינות שכל כך בולטים בו.

כשהנפש דוחה את הטוב: רגשותיי כלפי הסיפור

על פניו, מדובר בסיפור פשוט, אולי אפילו צפוי ונאיבי: נערת אומנה עם פגיעות נפשיות ובדידות גדולה יוצאת אל העולם הגדול, מוצאת עבודה, בית, גבר ומשפחה. אבל ככל שצוללים פנימה, מבינים שהדמויות רחוקות מלהיות פשוטות.

הדבר שהכי טלטל אותי היה לראות איך ויקטוריה, הגיבורה, מקבלת שוב ושוב "הזדמנויות פז". החיים מגישים לה במתנה כל מה שאישה ממוצעת חולמת עליו – משפחה אוהבת, גבר תומך, ילדה, בית – והיא, במודעות מוחלטת, דוחה אותם אחד אחד. לא בגלל שהיא רעה, אלא בגלל חוסר היכולת התהומי שלה לסלוח לעצמה, לאהוב את מי שהיא ולקבל את הטוב שמגיע לה. זה היה כואב ומעורר הזדהות בו זמנית.

הכול קורה על רקע ובעזרת שפת הפרחים הוויקטוריאנית, שעוזרת לוויקטוריה להביע את רגשותיה כשמילים פשוט לא מספיקות. הספר נותן הצצה מטלטלת לקשיים של ילדי אומנה והמבוגרים שהם גדלים להיות, אבל מה שהכי נגע בי היה התהליך שבו ויקטוריה הופכת לאמא. התיאורים שם היו כל כך אינטימיים וחשופים; כל אמא שעברה לידה ואת הימים הראשונים והמבלבלים של הטיפול בתינוק, יכולה להזדהות עם תחושת חוסר האונים, העייפות והפחד שמלווים את הרגעים האלו. זה נכתב בצורה שמרגישה כמעט כמו יומן אישי של אימהות, וזה היה מרגש ומדויק להפליא.

"שפת הפרחים" הוא ספר שמזכיר לנו שגם כשהחיים נראים פורחים מבחוץ, השורשים יכולים להיות פגועים ועמוקים מאוד. הוא מלמד אותנו שסליחה היא לא רק משהו שאנחנו נותנים לאחרים, אלא בעיקר משהו שאנחנו חייבים להעניק לעצמנו כדי להצליח לצמוח. אל תתנו לכריכה היפה להטעות אתכם – מדובר בשיעור חשוב בחמלה ובכוחה של הנפש להשתקם, גם מהמקומות הכי בודדים.