אחרי המסע הרגשי עם אאורידיסי, הרגשתי שאני זקוקה למשהו אחר לגמרי – מותחן פסיכולוגי מהסוג שגורם לך להדליק עוד אור בבית. חיפשתי סיפור שיצליח להחזיק אותי במתח גבוה, והעין שלי נחתה על ספרו של אלכס מיכאלידס. מכיוון שקראתי בעבר את "המטופלת השותקת" שלו ומאוד נהניתי מהיכולת שלו לטוות עלילה פתלתלה ומפתיעה, ידעתי שהספר הזה לא יאכזב. היה לי ברור שאני נכנסת למסע שבו שום דבר הוא לא כפי שהוא נראה במבט ראשון, ושעדיף לא לבטוח באף דמות מהעמוד הראשון.

הבחירה לחזור למיכאלידס אינה מקרית. הסופר והתסריטאי הבריטי-קפריסאי הזה הפך בשנים האחרונות לאחד השמות החמים ביותר בז'אנר המתח הפסיכולוגי, ולא בכדי. הרקע שלו מרתק ומשתקף היטב בכתיבתו: הוא למד ספרות אנגלית בקיימברידג' (הזירה שבה מתרחש "הבתולות") ואף התמחה בפסיכותרפיה. השילוב הזה, בין היכרות עמוקה עם עולם האקדמיה לבין הבנה דקה של נפש האדם וטראומות עבר, מאפשר לו ליצור דמויות מורכבות ורב-שכבתיות. מיכאלידס לא רק כותב "מי עשה את זה", אלא צולל לשאלה המרתקת יותר – "למה הם עשו את זה", תוך שהוא שוזר בסיפור אלמנטים מהמיתולוגיה היוונית שהוא כל כך אוהב.

מה ששבה אותי מהרגע הראשון בספר הוא האווירה המכשפת של האקדמיה האנגלית הקלאסית. מיכאלידס מצליח להעביר בצורה חיה את העולם הסגור והטקסי של קיימברידג' – עם עניבות הפרפר המוקפדות, הפרקטיקה המרתקת של שתיית אלכוהול תוך כדי שיעורים פרטיים, והחדרניות המציצניות שנדמה שהן יודעות הכל. השילוב של המיתולוגיה היוונית בתוך העלילה הוא פשוט מבריק, אבל עבורי היה שם עוד רובד של הנאה: אזכור קטן ומפתיע לספרו הקודם, "המטופלת השותקת". רק מי שקרא את הספר הראשון ישים לב לפרט הזה, וזה הרגיש בדיוק כמו למצוא "ביצת פסחא" במשחק מחשב – רגע קטן של סיפוק שבו את מרגישה שהסופר שתל שם משהו במיוחד בשבילך.

עם זאת, לא הכל היה מושלם עבורי. היו רגעים שבהם מצאתי את עצמי קצת מתעייפת מהמחשבות הבלתי פוסקות ומה"התבכיינות" של הגיבורה הראשית על בעלה המנוח. לעיתים זה הרגיש מעט מעיק וחזרתי מדי, ותהיתי אם זה באמת מקדם את העלילה. אבל, ככל שהתקרבתי לסוף הספר, הבנתי שהעיסוק האינטנסיבי הזה באובדן שלה היה הכרחי – הוא בנה את התשתית הנפשית שבלעדיה הטוויסט הסופי לא היה עובד באותה עוצמה. בסופו של דבר, מיכאלידס ידע בדיוק למה הוא מושיב אותנו יחד איתה בתוך האבל הזה.

בסופו של דבר, "הבתולות" השאיר אותי עם דילמה מקצועית משעשעת. כספרנית, אני מוצאת את עצמי שוקלת ברצינות להעביר אותו ממחלקת המתח והפעולה למדף הפרוזה. יש משהו כל כך עדין, אינטלקטואלי ומתוחכם בדרך שבה מיכאלידס בונה את העלילה שלו, שזה מרגיש לי כמעט מוזר להניח אותו באותו המדף עם סטיבן קינג או ג'ון גרישם. הוא אמנם מותח, אבל הוא קודם כל סיפור על נפש, על אובדן ועל מיתוסים עתיקים שקמים לתחייה.

אז אם אתם מחפשים מותחן שלא רק יקפיץ לכם את הדופק אלא גם יגרום לכם להרגיש שקפצתם להרצאה מרתקת בקיימברידג' – זה הספר בשבילכם. אל תתנו למדף "המתח" להטעות אתכם; יש כאן הרבה מעבר לזה.