לאחרונה האזנתי לפודקאסט שאני מאוד אוהבת, "בזמן שעבדתם". היה שם פרק שעסק בספרים, והנתונים שהם הציגו גרמו לי לעצור לרגע ולחשוב. הם דיברו על זה שמשנה לשנה פחות אנשים קוראים, ושיש אחוז גבוה מאוד של אנשים שלא פתחו אפילו ספר אחד בשנה האחרונה.
כשחושבים על זה, זה די הגיוני, לא? הרי כל המידע שבעולם נמצא אצלנו בכיס. רוצים ללמוד משהו? יש אינטרנט ובינה מלאכותית. מחפשים בידור? יש נטפליקס, סרטים ומשחקי מחשב שנותנים לנו סיפוק מיידי בלי לאמץ את העיניים. רוצים להעביר את הזמן? יש רילסים ויוטיוב. למען האמת, הפרק הזה העסיק אותי כמה ימים. שאלתי את עצמי: למה בכלל להמשיך לקרוא ספרים? כמעט הייתי מוכנה להודות שספרים הם פריט מהעבר, משהו כמו תקליטי ויניל – גימיק נוסטלגי ויפה על המדף, אבל בלי ערך פרקטי אמיתי בחיים המודרניים.

אבל אז נזכרתי במשהו חשוב.

נזכרתי בעצמי, ילדה קטנה ועולה חדשה בישראל, לפני הרבה מאוד שנים. אז לא היו סמארטפונים, והספרים היו החברים הכי טובים שלי. הקריאה המרובה ההיא הייתה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי עבור עצמי. חשוב לי להגיד, למרות כל ״מחקרים״ שאולי פגשתם בפייסבוק, אין היום אף מחקר מדעי שמוכיח שחוסר קריאה משנה פיזית את המבנה של המוח, או הופך אותנו אינטליגנטיים פחות. אבל השינוי שהספרים חוללו בי הוא לא ביולוגי, הוא פנימי. אף סרט בנטפליקס לא הצליח לעצב את הזהות שלי, את השקפת העולם שלי ואת ההבנה של מי אני, כמו הספרים שקראתי.
הבנתי שקריאת ספר היא לא "אירוע" חד פעמי שנגמר תוך שעה וחצי. זה תהליך. זה משהו שהולך איתך כמה ימים. בין פרק לפרק את ממשיכה לחיות את הסיפור בתוך הראש שלך בזמן שאת עושה דברים אחרים. דרך הדמויות והמחשבות של אנשים אחרים, אנחנו פוגשים עולמות שלא היינו מכירים בשום מקום אחר. אנחנו לומדים להתמודד עם סיטואציות ומקבלים נקודות מבט חדשות על העולם. הספר מאלץ אותנו לפרש, לפענח ולדמיין – וזה משהו שאף משחק מחשב או סרט לא יכולים לעשות במקומנו. בסוף, הספרים הם לא רק מידע או בידור, הם הדרך שלנו ללמוד על עצמנו, לטוב ולרע.

בתור ספרנית, אני פוגשת לא מעט אנשים שאומרים לי בחיוך קצת עצוב: "וואו, פעם הייתי קוראת המון… היום כבר אין לי כוח. בסוף היום פשוט קשה לי מדי לפתוח ספר". אני מבינה אותם מהמקום הכי עמוק בלב. גם אני הייתי שם. יש תקופות בחיים שזה פשוט לא מרגיש מתאים. הראש עמוס בדאגות, בסידורים ובעבודה, וקשה לפנות מקום בנפש למילים מודפסות.
אבל בתור מישהי שמתמודדת עם דיסטימיה והתקפות חרדה, דווקא הספרים הפכו עבורי למפלט. הם הדרך שלי להתנתק לרגע מהרעש של היום-יום ולהעסיק את המחשבות במשהו אחר. יש בקריאה משהו משחרר ומרגיע בצורה ששום מסך לא יכול להציע.

אז איך חזרתי לקרוא אחרי תקופה ארוכה של "יובש"?

קודם כל, נהייתי ספרנית 🙂 כשאת מוקפת בכל הספרים החדשים והמפתים האלה על המדפים, זה בהחלט נותן דחיפה רצינית. אבל מעבר לזה, זה פשוט קרה כי החלטתי. לקחתי ספר והתחלתי. זה לא היה קל בהתחלה. הרבה פעמים מצאתי את עצמי סוגרת את הספר אחרי דקה ובורחת לגלול בפיד בטלפון. אבל הייתה לי מטרה, והכרחתי את עצמי לחזור אליו בכל יום, אפילו רק לקצת. לאט לאט, המאמץ הפך להרגל, והיום אני כבר לא יכולה להפסיק.
נכון, זה כבר לא כמו בנערות שלי. אני כבר לא נשארת ערה לילות שלמים עם ספר מתחת לשמיכה, כי בכל זאת – אני "ילדה גדולה" ויש עבודה בבוקר, ושיעורי בית של הילד, ומחויבויות. אבל הקריאה חזרה להיות חלק מהלו"ז שלי, ואני כל כך שמחה על זה. אני אומרת תודה לאירנה ההיא, שלא ויתרה לעצמה.
בזכות הספרים, אני מרגישה שחזרתי לגדול ולצמוח. מרק טוויין אמר פעם ש"מי שלא קורא ספרים טובים, אין לו שום יתרון על פני מי שלא יודע לקרוא בכלל". אבל מה זה בכלל "ספר טוב"? האם יש קטגוריה כזו על המדף בספרייה? עבורי, ספר טוב הוא פשוט מה שעושה לנו טוב. זה ספר שגורם לך להרגיש קצת יותר שלמה, קצת יותר מבינה, או פשוט בן אדם קצת יותר טוב ממה שהיית לפני שפתחת את העמוד הראשון.
אז יאללה, אני מחכה לכם בספרייה עם הרבה ספרים שעושים טוב על הלב.

☙ מילה אישית על כתיבת הפוסט הזה: הכתבה הזו נולדה מתוך המחשבות והלב שלי, ונוסחה בעזרת בינה מלאכותית שעזרה לי לסדר את הרעיונות למילים. כי בסוף, גם בעידן הטכנולוגי הכי מתקדם, הסיפור הוא תמיד אנושי.